New entries: actual 0

Ralph Ueltzhoeffer, TEXTPORTRAIT.

Beitragsforum Kunst & Kultur allgemein:

Ralph Ueltzhoeffer, TEXTPORTRAIT.

אופנתי, קליל, לא מתחייב, מפונק – למישהו יש שמות תואר אחרים ביחס לתערוכה שאצר אנדרו רנטון בביתן הלנה רובינשטיין? ומה לגבי מעשה האוצרות? משהו שמתקרב קירבה מסוכנת לעיצוב פנים. והאמנות עצמה? סחורה.

הנה מול הכניסה שרה לוקאס, רגל גרביונים על כסא, מושטת למעלה, באלכסון מאחור מרק טיצ'נר (מועמד לפרס טרנר 2006) – קונסטרוקציה מסתובבת ומרצדת, על הקיר הדפסי משי ססגוניים של וייד גייטון וקלי ווקר, מימין פסל לבן-תכלכל של דניאל סילבר, חלל התצוגה כסידור פרחים אלגנטי, מעין תוספת ברמה גבוהה לקייטרינג שרק במקרה לא נמצא כאן. כמובן, שמות אופנתיים עומדים לרשותנו, כולם צבעוניים, זוהרים וקורצים. מזמן לא ראיתי אמנות שעברה התעללות כה גדולה תחת מגע יד כה עדין, נעים ולא מחייב.

 שרה לוקאס, משמאל מאחור - מרק טיצ'נר, על הקיר הדפסי משי של גייטון/ווקר

Open Plan Living הוא שמה של התערוכה, אשר לדבריו של רנטון אמור להזכיר במעומעם "אידיאולוגיות ציוניות שהיו תקפות בעבר" וגם תבניות אדריכליות ברוח הבהואהוס והסגנון הבינלאומי. על פניו השם נשמע פתוח ונינוח, ואפילו מענה הולם לכותרות היומרניות האופייניות לתערוכות בינלאומיות גדולות. לכאורה, פתיחות והעדר נושא מעיק כאנטיתיזה מבורכת. לכאורה. כי מסתבר שפתיחות אינסופית עשויה להיות רעה חולה בפני עצמה - היא מפוררת את האמנות מכל משמעות פנימית, מפרקת מהאמנות את המטען התמטי האינהרנטי לה. מה שנשאר זה צורות, צבעים וחומרים, בחלל פתוח. דקורציה. בחסות הפתיחות והאין-נושא והקלילות המתפנקת מוצגת בהלנה רובינשטיין תערוכה של מותגים: אדריאן פאצ'י, גבריאל קורי, מוניקה סוסנובסקה, ועוד, ועוד, כל אמן הוא עולם שלם, וגוף עבודה, וקריירה שלמה, אבל כאן בהלנה רובינשטיין כל אחד וכולם יחד מתפקדים כקישוטים באנסמבל הכללי שלו היה עובד היה כנראה אמור להעביר משהו, אבל הוא לא עובד.

ועלבון. על שבסוף יצאה מזה פרובינציאליות גדולה. הנה הביאו לנו אוצר מחו"ל, שהצליח להביא לכאן טרנד חם, היישר מה- New Museum בניו יורק, וכמה שמות חמים, ואנחנו אמורים לא לדעת את נפשנו מרוב הכרת תודה. האם זאת המשמעות של עבודת האוצרות? מעודכנות במובן האופנתי של המילה? האם אנדרו רנטון היה מעז להציג את התערוכה הזאת, כמות שהיא, בחלל תצוגה מרכזי בלונדון, או ששאריות מחוממות שמורות רק לתל אביב? לא מעט מהאמנים המוצגים כאן הוצגו לפני מספר חודשים בתערוכה Unmonumental שחנכה את ה- New Museum בניו יורק – מרטין בויס (Boyce), גדי סיבוני, שרה לוקאס, גבריאל קורי, אהרון קארי, אורס פישר, אברהם קרוסבייגס. התערוכה בניו יורק (כותרת משנה: "האובייקט במאה ה- 21") התמקדה באובייקטים פיסוליים לא מונומנטליים, שעושים שימוש חדש באסמבלאז' ובחומרים מצויים. חלקה השני של התערוכה הוקדש לקולאז'. לפי מה שדווח ונכתב, במוזיאון החדש זה עבד – השילוב בין המטולאות של העבודות לבין האכסניה החדשה והמסוגננת. בביתן הלנה רובינשטיין האובייקטים הפיסוליים והקולאז'ים מאבדים כוח ונראים תלושים, ההצעה האמנותית חסרה תוקף, והביתן עצמו מעולם לא נראה כה עלוב. מה קרה למודרניזם הלבן והגאה שלו?   

מבט כללי על הקומה השנייה - לפנים לאה אביטל, משמאל מאחור פסל של אהרון קארי, מאחור מרטין בויס, על הקיר האחורי - שני ציורים של יעקב מישורי. על הרצפה משמאל טבעת מתכת קטנה של מוניקה סוסנובסקה, מאחוריה ארון פתוח של שרה לוקאס, על הקיר מרחוק הדפסי משי של גייטון/ווקר

מכיוון שרנטון מבקר כאן תכופות, ניתן היה לצפות שיכבד קצת יותר את קהל האמנות המקומי, ויציע תערוכה שהיא מעבר למצעד שמות ועבודות. מצעד שמות ועבודות - זה בדיוק מה שמקבלים, גם אם האוצר – במהלך ציני, או אפולוגטי - וויתר לחלוטין על שמות אמנים ועבודות בחלל התצוגה. בערב הפתיחה לא הייתה כל דרך לדעת מה מוצג, עכשיו כבר מסומנים מספרים על הרצפה ליד העבודות, ואת הפרטים אפשר לקרוא בדף נילווה. המסר שעובר הוא: לא משנה מי האמן, העיקר שתיהנו מהאמביאנס. לא משנה מי האמן? באופן שבו אני רואה אמנות, מאוד משנה מי האמן, ושם העבודה, ומתי היא נעשתה, ומאיזה חומרים, ומה מוצג מימינה ומה משמאלה, ואיזה עבר מביא איתו האמן לתערוכה, ולמה דווקא הוא כאן ולא מישהו אחר.

רוזמרי טרוקל ותאה דז'ורדיאדזה. מאחור: גבריאל קורי, לאה אביטל.

כתבתי שמזמן לא ראיתי התעללות כזאת באמנות. ובכן, הפעם האחרונה שנכחתי בניסוי אכזרי באמנות הייתה במאי שנה, בביאנלה של ברלין. חלקה של התערוכה שהוצג ב- KunstWerke היה מעניין במידה, עם עבודות תובעניות וחלל תצוגה שיחסית איפשר השתהות. אבל החלק של התערוכה שהוצג בנויה נציונלגלרי העביר תחושה דוחה של התאכזרות לאמנות. אובייקטים, ציורים, מיצבים ועבודות וידאו היו מפוזרים בחלל אחד ענק (חלל הכניסה המודרניסטי המרהיב, כולו זכוכית וברזל, שתכנן מיס ון דר רוה), ללא שום התחשבות ביחסים הנרקמים בין יצירת אמנות לחלל, בין יצירת אמנות אחת לשנייה, בין אמנות לצופה. שמות העבודות הופיעו על מפה מסובכת לפענוח, פרטים נוספים הופיעו בקטלוג. מבוכה, כעס וחוסר נכונות לשתף פעולה היו התחושות הקשות שעוררה התערוכה. יצירות האמנות, שחלקן התגלו בהדרגה (כשוך ההתנגדות הפנימית) כמעניינות ורגישות, עוררו בהמשך דאגה וחמלה. דמיינתי את שני האוצרים, אדם סזימצ'יק הפולני, ואלנה פיליפוביץ', אמריקאית, כמחנכים ספרטנים האומרים לעצמם: הבה נזרוק את הילדים למים העמוקים, לבד, בלי מצופים, שיתסדרו. ובכן, זה לא מסתדר. אמנות איננה חסינה כל כך, אמנות עכשווית בודאי זקוקה לתנאים של חיבה.

משהו דומה קורה עכשיו בהלנה רובינשטיין. ישחקו העבודות לפנינו. נראה מה יקרה. לכאורה עמדה נינוחה ומעזה, בפועל – מהלך סתמי ומשטיח.

ואגב, מה עוד משותף לנויה נציונלגלרי בברלין ולהלנה רובינשטיין? שניים: גבריאל קורי ויעקב מישורי. שהוצגו שם, ומוצגים כאן. קורי (Kuri, יליד מקסיקו, חי בבריסל, שגם, כאמור, השתתף ב- Unmonumental) מציג הצבות קטנות ונמוכות, משועשעות, מתחככות בלא-אמנותי, גירסה חביבה נוספת, טייק מס. מי-יודע-כמה, לדושאן. ומה הופך את מישורי לאופנתי עכשיו? איזה רוח זמן ממקדת עליו עכשיו את העין הקבוצתית? מהביאנלה בברלין לא הצלחתי לצאת עם תשובה, התשובה שעולה מהלנה רובינשטיין היא ברמה חיצונית: עושה רושם שקולאז'ים שוב באופנה, ושילוב של שפות אמנותיות שונות. הציורים הצבעוניים של מישורי עונים כנראה על הדרישה: גזרי עיתונות אמנות ועיתונות נשים, גבוה ונמוך. במקרה של אמן ותיק וממוקד והולך-בדרכו כמו מישורי זה נדמה כמעט מביך שהמחוג של האופנה מורה עליו.  

 גבריאל קורי (Kuri)

בכל מקרה, מעניין לראות מיהם האמנים הישראליים בהם בחר רנטון להלנה רובישנטיין. דניאל סילבר הוא ישראלי שחי בלונדון, יעל ברתנא, קרן ציטר ומיקה רוטנברג הן ישראליות שחיות בחו"ל וכבר רכשו להן שם בינלאומי. הישראלים שנבחרו מתוך הסצנה המקומית, הם לאה אביטל, יעקב מישורי, שי אזולאי, מנאל מחמיד, דנה לוי. יש משהו משותף? לא ניכר לעין. מתוך הכרות מוקדמת עם עבודותיהם, אפשר לראות שהתצוגה בביתן לא עושה איתם חסד גדול. העוצמה השקטה והנזירית שיכולה להיות לעבודות של לאה אביטל מעוקרת לגמרי בהקשר הקליל האופף את הביתן, ושני הציורים הגדולים של מישורי – אדומים-צהובים, פרועים ותוקפניים, עם מריחות-מחיקות לבנות - מבויתים אף הם שלא בטובתם. ובאותו אופן - מה זה שם על הרצפה? טבעת מתכת מכופפת בצבע אדום שבזמן הפתיחה לא מעט אנשים ניגפו בה - עבודה של מוניקה סוסנובסקה. מאחוריה שני פסלים על רקע הדפסים גדולים (ארבעתם של ארמנדו אנדרדה טודלה ((Tudela). פסלונים לסלון, טפטים לקירות הבית. ולא, אין כאן חתרנות. האמנות כקישוט סלוני, בורגני, והלנה רובינשטיין כביתן של ירידים.

עבודות שמשכו את תשומת לבי הן של האמנית הפולניה אנגייז'קה ברזזאנסקה ((Agnieszka Brezezanska - עבודותיה מוצגות על אדן החלון בירידה לקומת הקרקע, ובקומת המרפסת הפתוחה של הלנה רובינשטיין – אובייקטים קטנים, ציורים מופשטים או קיטשיים במובהק, מראה חובבני ואגבי, הומור עצמי. הייתי שמחה לראות אותה שוב, בהקשר אחר. הציורים היפים של שי אזולאי תלויים לידה על המרפסת, לצד פסלון קטנטן עשוי עופרת של מוניקה סוסנובסקה, מונח בתוך ויטרינה. חמוד, משעשע, העמדה מבודחת, הכל בסדר, אבל יותר מדי משקל נוצה זה פשוט יותר מדי.     

עבודות של אנגייז'קה ברזזאנסקה

גן יעקב הקסום זוכה לעדנה כחלל תצוגה לעבודות וידאו, תחת כיפת השמיים, בחסות החשיכה. מסכים גדולים מפוזרים בגינה, מולם ספסלים. תענוג לשבת ולצפות בעבודת הוידאו של קרן ציטר ( The Victim"), משעשעת ואבסורדית, מחווה לתיאטרון ולסדרות טלוויזיה, הכל מצולם בתוך בית, אווירה סטודנטיאלית, מלאכותית במכוון, דיאלוגים מקוטעים, ערוכים בקצב מהפנט. מוקרן שם גם "פרופיל" של יעל ברתנא מ- 2000 (חיילות דורכות נשק ויורות למטרה, ללא עלילה, מדויק ויזואלית). גם הסרט של אדריאן פאצ'י ("Believe me I'm an Artist") עושה רושם מוצלח, הייתי שמחה לשבת ולראות עוד, אלא שבשלב מסוים זה מתחיל להיות קצת לא נעים, לבד בגן החשוך, עם שני שומרים מנומנמים, ועם חסרי הבית של גן יעקב, השרועים על הספסלים, עוקבים אחרי ספק בתמיהה ספק בשעמום, ספק בעוינות. יכול להיות שאני פולשת לתחומם, יכול להיות שהאמנות שוב פולשת למקום לא-לה?  

Autora: Sarah Lucas (1996)

During a career that has brought her controversy and acclaim in equal measure, Sarah Lucas has made art from the discarded and unexpected, incorporating such diverse materials as cigarettes, food, second-hand furniture, cars, pigeon shit and her own self-image.

In 1992 Lucas exhibited one of her most famous works, Two Fried Eggs and a Kebab, in a shop in Soho. Every morning, she had to get up and buy a kebab, then fry the eggs, then arrange them carefully on a table.

http://www.tate.org.uk/tateetc/issue5/encounters5.htm

http://www.guardian.co.uk/weekend/story/0,,1889518,00.html